בתמונה זו, שעשוייה משני בדים שמחוברים אחד לשני, החלק העליון הוא ציור של קווי פנים (לא תעשה לך צלם) שמסביבם כמעט ועוטף אותם, חול שהדבקתי בכמה שכבות, היוצרות מהחול מעין זרימה אל הבד השני שתחתיו – כך גם תווי הפנים, המגדירים את החי האנושי, נאספים אט אט בזרימה, אל הבד השני שהוא עצמו בערך בעובי של שלשה ס"מ של חומר מעבה, עליו שוב מודבק חול, והחול הזה נוטף וזורם כלפיי הריצפה, אך נערם לתוך קערת זכוכית שנוצרה מחול, שנמצאת על ריצפת החלל.

הבד העליון עם תווי הפנים נעשה כבר ונחתם כבר ב2003 והשימוש בו כחלק מהבד שתחתיו שחוץ מכך שכפי שציינתי יוצר זרימה של חול אל תוך הקערה מהזכוכית – הבד עצמו צבוע בכחול – בכחול – חול…והוא נעשה ממש לצורך התערוכה כך שהוא חתום 2006, על כן, השימוש ביצירה ישנה שלי תרם עוד יותר לתחושת הזמן העובר, כמו שעון חול, הקונספט שעומד מאחוריה והמסר שמועבר הרעיון עם קערת הזכוכית, נעשה מפני שהגוף לא נתפורר באופן אקראי ומתפזר, אלא נאסף לכלי קיבול, מאותו חומר ברמת צבירה אחרת. יש פה קשר מאד חזק לנושא הדתות , כמו כלי המתכונן לקראת החזרתו לחיים ( אם זה גן עדן, או אם זה גילגול נשמות) – החול כבר אסוף ומקובל. העבודה היא בעצם ציור, בטכניקות שונות, אבל הקערה הגדולה שהיא קערה אמיתית תלת מימדית ומכילה את החול, הפכה בדרך התצוגה, את כל היצירה במעבר מציור למיצב.