"אם שכולה תכלת", עורכת: ענת לויט, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2000
אם שכולה תכלת הוא רומן – יומן נועז במחינת נושאו ועז – ביטוי מבחינת תכניו. הספר עוקב אחר סבך מחשבותיה ורגשותיה של אם, אשר בנה הבכור קיפח את חייו במעשה התאבדות נורא.
הספר הינו תיעוד מפורט בגוף ראשון – בלשונה של אימו של זהר – של שלושים ימי ההתאבלות הראשונים על חיי הבן שנקטעו בטרם עת. מאפייני השכול והכישלון עומדים גם בבסיס המסע המסע האינטנסיבי שעורכת האם לגילוי עצמה והמשמעויות האמיתיות והמזויפות של חייה עד כה.
אם שכולה תכלת יוצר גשר אמיץ וייחודי אל עולמה הסמוי מן העין של משפחה ישראלית, שהנורא מכל קרה לאחד מבניה – ולא ממעשה גבורה על-פי הנורמות המקובלות בחברתינו. חברה שהיא עדיין, על-פי מחבר הספר, מיליטנטית במהותה.
המחבר מוביל את האם השכולה במסע אישי נפתל, ובאמצעות לשון פיוטית הוא יוצר מסגרת חדשה להבנה ולקבלה של כל אותם צעירים נואשים, אשר נמצאו במותם, כמו גם בחייהם, מ"מחוץ לגדר".
"לראות מעבר לאור", עורך: איתמר יעוז קסט, תל אביב: הוצאת עקד, 1994.
אני כותב
מהציידים ומהלוחמים הקדמונים,
אני כותב מאלוהי משה,
אני כותב מאורו של ישו.
אני רואה במובן
העמוק – אמוק.
אני רואה את הנשמע
אצל תופים אפריקניים,
אני רואה את הנשמע
בגיטרות חשמל המערב,
אני רואה את
זונות ויטנאם הרחוקה.
אני רואה את ריחות הים,
החולות, האצות, שמן הדגים.
אני רואה את ריחות השוק,
התבלינים, הירקות והבשרים.
אני רואה ריחות בשמים
של עשירים
של עניים.
אני רואה עצמי רואה.
רואה ידיים נקישות
מהירות מהעינים.
רואה תורת כשפים
נרקמת…
מילים אורגות
טוויות קורים.
מחכות.
הבוקר עקדתי אותך אל תוך
כור ההיתוך של צבא ההגנה לישראל
ונותרתי לבד.
בדמעות חנוקות שבתי לביתי
נאחז בכל עפעוף
עם אשלית בבואתך,
נאחז בכל טיפת בושם
שהותרת אחרייך.
לבד הלכתי לישון
מחובק עם עצמי,
וריחך הולך ודוהה,
וזכרון מלותייך
הולך ומיטשטש
ודמויות פניך נעלמות
אל תוך חלומי המר.
אני לומד בכאב
להתמודד שוב לבד.
רוח מקלפת מכופפת
שוברת
הביאה עננים כבדים.
היורה החל מטפטף בהתרגשות מתגברת,
שוטף את אבק הקיץ,
מבקע אדמה יבשה,
ומעלה באויר את ריחו הלח הטרי.
הברקים הופיעו ונעלמו
באור סנורים
מפרקים את המתח שנצבר.
רעמים נוהמים
כפיצוצי תותחים.
מבעיתים.
מילים שאנו אומרים
מאבדות את כוחן
אל מול הטבע הרוגש.
האבנים שבחדרי הצר,
לא האבנים שעסו לרצפות קירות ותקרות,
אלא האבנים הפראיות.
האבנים מהנחלים,
מהערוצים המדבריים.
האבנים שלא ראו עיני אדם מלבדי,
האבנים שלקחתי עמי,
האבנים שהיטיבו עמי.
אשר פקחוני לראות את ארעיותי.
האבנים שרמזו על עליונות הסטטי,
מקורצות או מתגבשות,
ניתכות מותכות או זורמות,
בעבר.
לעיני כטבע דוממות,
קרות.
נחות עתה בחדרי במקום לא מוכר.
לגביהן כל מקום כמו כל מקום,
כמו שום מקום.
מהוות אין אנרגיה
כמו אין כלום.
צוחקות עלי
בקיומי,
שאין בו יכולת לגבור עליהן.
בור המים עמוק
ותלול הוא הבור
וקירותיו חלקים
אין טפס.
ואני בו עומד
ומים מכסים עד ברכי,
וכפות רגלי
ניצבות על בוץ טובעני.
ושוקע אני.
וידי שלוחות מעלה
מנופפות לצאת
מן הבור.
וממעל, קרן אור
שלוחה עמוק
לעברי, מרמזת
על קץ סבלי
ובכל תנועה
שוקע גופי
ורוחי מתמלאת סערה.
וצועק לעזרה,
ונשמע קולי
עולה מתחתית.
ואנשים שולחים מבטם,
מפי הבור
לעמקי.
ומתיעצים ביניהם,
והזמן אוזל,
ונזרק חוט שני.
ואוחז אני
ומושך
והחוט נקרע
וכולם מיואשים עד אימה.
ואני מפרפר
ושוקע
שוקע ומפרפר.
ונבלע.
אדם קם בצהרי היום אחרי ליל אמש
גדוש מראות ריחות תחושות.
ליל אמש אדם וחבריו הלכו אל הנמל.
אמנים פוגשים אמנים בנמל יפו העתיקה,
הסירות העוגנות משקשקות חובטות
משוחחות בינן לבין עצמן אודות גלי הים,
התרנים מרשרשים את סיפור הרוח הקלילה,
קו האופק נמשך עד מתחבר לעשן הרידינג,
ריח ים לח מלוח,
עצים שעוסו לקרשים במזח נרקבים,
שלושה גברים נותנים לרגע, לרגע קשובים.
מביטים על חלונות מסוגננים בחומת העיר.
חשים את ריחות הפנים,
מפנטזים באיזה בית ישכנו עצמם
ובאיזו אוירה יצפו לים כל השנים.
במסעדות לאורך הרציף יושבים זוגות זוגות
וסכינים ומזלגות מצטלצלים.
ספינות שבות עם ליל מהים
עמוסות בפירות הים ודגים קטנים ככרישים גדולים
שללם, ומנגינה בוקעת מאי שם
ושלושה גברים נעים לקצבה,
ובחלונות מהחומה מביטים אל הים
מביטים אלי הרוקדים.
התינוק הנולד רך כל כך,
פתח פיו לנשום,
פקח עיניו לראות,
ובידים זעירות
תופס כל בא ליד.
אין לחקור במופלא מאיתנו.
אמרו כך זה מכבר,
אך התינוק הנולד
וריחו המתקתק
עושים בנו
יצר לדעת.
דור ראשון
בארץ אבות
חסר שורשים
עקור משום מקום
קרוע בין הצטרפות למורשת שגויה
ובין חיים חסרי שחר,
יושב על כורסא בבית הוריו.
אלוהי סבר כי סוף,
בעוד רציתי להמשיך.
אלוהי לא נתן עוד זמן.
רציתי לומר
כמה מופלא הוא הזמן
אך אלוהי שם בפי מילים
לאמר כמה אכזרי.
שתקתי, ובינינו עבר
הזמן כך סתם
כמו פלנגטון בים
חשבתי בניצוץ אחד
אדם
באותה נשימה
באותה נשימה
אדם
אלוהי סבר כי סוף,
בעוד רציתי להמשיך.
הלכו.
סוף־סוף הלכו כולם.
שבעה ימים ישבו, ואז על־פי המנהג ולא על פי הרגש נשאר מותך
שאין להם בין כה וכה – הלכו.
נשאר אביך.
נשארו אחיך ואחותך.
נשאר מותך.
כל השאר, הלכו.
כשהיו, סיפרו בדיחות אשר חלפו מעל ראשינו. דיברו על ההנאה שבשתיית הקפה ממכונת האספרסו החדשה. הם לא ידעו שקנית לי אותה ליום־הולדתי.
מה חשבת לעצמך, בן משוקץ שלי, להביא מתנה ולהיעלם לממלכת האין?
הריח שלך עדיין פה. בחדר שלך. בכל הבית. האורות הזוהרים שלך, זוהר. נשמתך התמה.
כשהיו, הייתי עסוקה כל הזמן בהגשת קפה ועוגות לחברים. לחברים שלי, לחברים שלך, לחברים של אביך, לחברים של אחיך ואחותך.
"זה נורא עצוב," אמרו כולם. "כמה מוכשר הוא היה."
"כמה יפה הוא היה."
"כמה כשרונות היו לו."
"איך כל אלו לא הספיקו לו כדי לרצות בחיים?"
אמרתי לך כמה פעמים – החיים הם הדרך לתקן את הנשמה.
ענית לי – "החיים הרסו לי את הנשמה."
מי יכול להתווכח?
כל השנה האחרונה היית מוכיח לכולנו כמה אכזרי העולם, כמה אלים: אלימות במשפחה, אלימות בבתי ספר, אונס קבוצתי, עוני ורעב, רצח עם על רקע עדתי.
שנאת את הכיבוש הישראלי, שנאת את סילוק הערבים מאדמותיהם.
שנאת את הדתיים על שהם מנפנפים באמונה בהיותנו עם סגולה.
כל כך קשה היה לך להיות יהודי ישראלי… ראית ורצית את העתיד בלי גבולות בין מדינות, וללא דתות…
היית כל כך תמים, בני.
בני… בני היקר… התם… המת…
האם אתה מרחף פה בבית ורואה את הכאב?
אתה צודק אם אתה חושב שהכאב בליבי רק ילך ויגבר… אז למה עשית את זה?
לי, לנו, לכולנו?!
תמיד אמרת שהאהבה היא דבר אגואיסטי שיש להיפטר ממנו. אבל זוהר, בשם כל האלים, איך אתה מצפה ממני להפסיק לאהוב אותך?
קברנו אותך בבית קברות חילוני… אבא קרא כמה מילים על יד ארונך, ואתה מוטל בתוכו עם חור בלב, מכוסה באדמה. קולו של אבא נשבר.
אבא נשבר.
דוד שלך הוציא מכיסו את פיסת הנייר שאני מחזיקה עכשיו בידי, ודיקלם.
כולם בכו כל־כך… קולות יבבה, ייאוש, קינוח אפים במטפחות, ודמעות כמו ים המוות.
המוות שלך.
רצית למות ולהיקבר ביום חורף קר.
אבל הכוחות הנוראים האלה לקחו אותך באביב.
באביב, אתה קולט?
בעונה בה הטבע מחייה את עצמו, אתה ירית כדור בלב…
אני נזכרת בימי הילדות שלך… אחרי שהלכו כולם אפשר להיזכר.
האם פיסות חייך ימלאו אותי עד שאיחנק? או שמא כמו במשחק הטטריס שלך, שאף לימדת אותי איך משחקים בו, יידחקו הזכרונות אל תאים שכוחים בראשי, שתולעים מכרסמות בהם מיום מותך?!
האם כמו בטטריס, ייעלמו הזכרונות כשאסדר אותם בשורות?
אני אזכור אותך לעד, ילד בלונדיני של אמא… עיני אזמרגד… גוף עשוי לתלפיות… נפש עדינה, רגישה, סוערת, יצירתית. הרסנית.
אהובי, אתה שומע את הבכי החלוש הבוקע ממקום הכאב במורד גרוני?
זוהר, זוהר שלי, היית האור של חיי… לימדת אותי כל כך הרבה על החיים… על אמנות… על אמת ואשליה… על שירה.
שוררת הרבה על הכאב והמוות.
כולנו היינו בטוחים שמהעומק הזה אליו הגעת, תבין רק דבר אחד – שיש טעם לחיים.
והרי עד השבר הגדול שלך, טעמת הכול.
ידעת את טעם מעדני החך, את טעם האהבה, את טעם הפירות האסורים.
מדוע, זוהר, מדוע בחרת לזנוח הכול?
אמרת לי פעם ש"מדוע" זה ההפך מ"עוד דם"! היית כותב את זה בגרפיטי בכל פינה בעיר.
זוהר שלי, אני יושבת ומביטה בציור כחול שציירת.
אני רואה בו אונייה, ושלל דמויות… בחלקו העליון של הציור אפשר לראות אלים ומקדשים שונים, כאילו כבר היית בכל המקומות האלה בגלגולים קודמים…
לאן התגלגלת הפעם?
אמרת לי לפני חודש שאינך מתכוון להאמין עוד בגלגולי נשמות, שבחרת להיות אבק כוכבים עשוי עפר, העשוי אטומים שחלקם שמשות ואנרגיות ומאסות אדירות.
אמרת שאתה נכון להקים יקום אוטופי בממלכת גופך.
גופך הנאכל.
אחיך שואל אותי אם אני רוצה קפה… אתה יודע, נס קפה… כמו שאני הכי אוהבת…
אוהבת? אהבתי!
אינני משיבה לו, רק מנידה את הראש בשלילה.
אבא עלה על מיטתו. הוא כואב. הוא כואב מאוד. אני פוחדת לאבד גם אותו… ואחיך החייל, שבנשקו המקולל השתמשת כדי לירות בעצמך, מדחיק את הכאב. הוא נראה בהלם.
ענה לי זוהר. נשב ברוח. נדנד את עץ השיזף ימינה או שמאלה כדי שאדע מה הטעם.
מה נותר לי… מה נותר לנו?
פערת בנו חור כל כך גדול.
איזה יצר הרסני היה בך להרוס משפחה שלמה… מה חשבת?
שנתאושש?
אבא שלך לא נרדם. הוא קם ממיטתו, מסתובב סהרורי בבית, מנסה למצוא מעט שלווה לנפשו.
אחותך, איך היא תמשיך ללמוד עכשיו באוניברסיטה? מהיכן יהיו לה כוחות ללכת כנגד צוואתך הלא כתובה, בה ביקשת שנחזור אל חיי הטבע ושנפסיק להעשיר את עצמנו בדעת מערבית?
אני מעיינת בכל המכתבים הקטנים שהיו חסרי חשיבות בעיניך.
המכתבים שאנשים כתבו לך בעקבות התערוכה שלך:
"לו היה לי הכסף, הייתי קונה את הציור עם הבחורה הצוחקת־ הבוכה, ונעלם בתוכו לזמן ממושך." איך לא הבנת את המכתב הזה?
איך לא הטמעת בתוכך את ההבנה שיש לך ולציוריך השפעה? איך לא קלטת שנפשם של אנשים מתרחבת כאשר הם מתבוננים בציוריך?
ועכשיו אתה גוויה.
עוד רגע… עוד חודש, רימות יתחילו לכרסם בך את כל היופי שלך… זהר…
ראית את המציאות כאילו הבטת במראה.
בכל דבר מצאת את עצמך… האין בכך כוח ועוצמה אדירים? אני מרגישה שאתה עונה לי. כאילו שומעת את קולך עונה לי מתוכי ואומר, כי העוצמה שבהרגשה נשגבת ואלוהית זו, היא זו שהרסה אותך.
חשבת שאתה הגורם לכל הסבל והייסורים בעולם.
טיפש אחד… זוהר שלי, ייסורים, סבל ומלחמות היו גם לפני שהבאתי אותך לעולם… ואתה כלל לא רצית לבוא לעולם הזה… הוצאנו אותך במלקחיים קרות בבוקר חורף קר…
ועכשיו אני בודדה כל־כך…
איך אוכל להביט בעיני אחיך כאשר כל מחשבתי נתונה רק לך?
רצית לעזוב את העולם טוב-לב ותם…
אבל תראה איזה חורבן.
רצחת אותנו ואנחנו עדיין חיים…
יש לי תחושה כרגע שהחיים הם המוות, והמוות חיים…
אולי אגמע קפה ממכונת האספרסו שקנית לי ואמתיק שעותי בחיי מוות אלו…
עוד עשרים ושלושה ימים עולים לגילוי מצבתך.
ביקשת להיקבר באנטרקטיקה. אולי חשבת "רחוק מהעין, רחוק מהלב."
אולי חשבת "רחוק מהציוויליזציה," אשר בה ראית רק רוע…
אבא לא מצא כל דרך לארגן משלחת לקבור אותך שם… מה גם שקר נורא שם… אתה לא חושב? לא, אתה לבטח לא חושב.
זוהר שלי לא חושב עוד…
זוהר שלי מתפורר כעת…
זוהרי אהובי, בן בכור שלי, רק על מצרים העתיקה היתה צריכה לבוא מכת בכורות… ואתה אפילו לא נטלת חלק בסדר הפסח… אמרת שמנהגים זה לא בשבילך… מה כן בשבילך? מה יש שם, במקום בו אתה נמצא?
כשאני עוצמת עיניים, אני רואה שחור. לפעמים אני רואה כתמי שמש סגולים, ירוקים, ואדומים, וצהובים אשר כבים אט־אט ונעלמים כלא היו.
אמרת לאחיך שכל מערכת השמש הזו תתכווץ ותתרכז תוך מיליוני שנות אור בחור שחור במרכז הגלקסיה, וחור שחור שהיה כל הגלקסיה הזו ימשוך חור שחור אחר שהיה גלקסיה אחרת… וכך הלאה, עד שהזמן כולו יחזור להיות נקודה קטנה אחת של עט כדורי של צייר קומיקס…
זה כל כך מצחיק וכל כך עצוב. אתה חזית בזה את מותך ואת היותך חור שחור אשר יגרור אחריו את מותו של אבא… או את מותי…
דבר גורר דבר, חור שחור מושך אליו חור שחור, מוות גורר מוות.
האם אחכה אחרונה לכבות את האור?
אשמע את השיר שלימדת אותי להקשיב לו, "כשהמוזיקה תסתיים, תכבו את האור", של הזמר ההוא שמת באמבט בפריז, מיותר ורווי ביותר מדי אלכוהול וסמים.
זוהרי שלי, כל כך רצית לכבוש את העולם… האם הנערה אשר כתבה לך בספר המבקרים בתערוכה ש"מאז שראיתי את ציוריך עולמי השתנה," לא מילאה את נפשך? זה לא הספיק לך? ואולי זה הספיק לך. אולי בגלל צניעותך לא שאפת להשיג יותר.
אמרת לי: "אחרי מותי לא איכפת לי מה ייעשה ביצירותי, מצידי תישרפי אותן."
אבל באותו ערב עצמו גם אמרת שאתה יודע מה הערך האמנותי הגלום ביצירותיך. אמרת שזה לא משנה אם אתה חי או מת, כל זמן שיצירותיך קיימות – חלק ממך עוד חי.
והציור הכחול עם האונייה, מדוע הוא לא הציל אותך?
האם הציור הזה, כל סגולתו שהציל אותך פעם אחת בלבד ממוות – כפי שסיפרת שהציל?
האם אין זה כפי שאומרים על אדם המציל אדם אחר, כי הוא חב לו לכל חייו את הנסיונות – מרובים ככל שיהיו – להציל אותו שוב ושוב?
כן, אתה צודק. האהבה אגואיסטית.
אבל איך, למען השם, אתה מוצא אגואיזם באם היולדת את בנה ונותנת לו מעצמה כל שרק היא מסוגלת לתת.
כן… אתה לוחש עכשיו באוזני – כמו שלחשת לי פעם שאתה אוהב אותי, כמו שלחשת לי תמיד "את אם שכולה תכלת. את זכה וברה, אם שכולה תכלת שלי…" – אתה לוחש שהצורך שלי להביא צאצא שימשיך את קיום שרשרת האבות שלי, הוא האגואיזם שבגללו בחרתי להביא אותך לעולם, למרות היותו קשה ואכזר.
איך אסלח לעצמי שנתתי לך למות מושפל.
טענת כי אתה שפוי, ואני רמסתי אותך בהתרסות שאתה משוגע אם אתה חושב שאהבה זה אגואיזם…
"הרי זה אנושי להביא צאצאים," אמרתי לך.
ואתה בתמימותך אמרת שאדם נאור הרואה את עוולות העולם יכול לבחור בין חיים למוות, ורשאי להחליט על הכחדת מינו הנאור, משום האספסוף הרב והעצום המתרבה במהירות בקצב הקיים רק בגיהינום.
"את יודעת," אמרת לי משפט שלימדתי אותך, "המהירות מהשטן" – ובכך הוכחת טענתך.
אבל אתה במותך שיא האגואיזם.
מותך המהיר בא מהשטן.
אולי אתה טוען עכשיו, במותך, שאם לא הבנו אותך ואת מצוקותיך, שאם לא היה לאל ידינו לעשות כדי לרפא את הכאב ולרפות ידיך ממעשה זה – בעצם לא הבנו את גודל סבלך.
ואם לא הבנו את גודל סבלך, מי אנחנו שנקרא לך, זוהר, אגואיסט?
אתה הלכת כדי להראות לנו מה הייסורים יכולים להיות לו, לאדם.
האם עוצמת ייסורי כעת היא כעוצמת ייסוריך?
הניתן להשוות בין ייסורים לייסורים?
אני נזכרת בכאב העמום של ורוניק בסרט של קישלובסקי… כמה אהבת את פס הקול… תמיד סיפרת שבכית בפעם הראשונה ששמעת את נגינת הפסנתר…
והכאב הזה שלך על אובדן חלק מאישיותך בגלל מחלת הנפש, שכלל לא היית חולה בה.
יהיה נכון יותר לומר, אובדן אמונך בעצמך לנוכח אי־הבנתנו את עולמך המואר דעת זכה.
זכה ותמימה… וחכמה כל־כך…
ואני חשה כעת מה זה לאבד חלק מחיי.
אייך זוהר?
אני מאמינה לך עכשיו שראית אורות זוהרים, שדיברו אליך מממלכת האלים!
אני מאמינה לך שהיית מרגיש שקוף ברחוב, כאילו כל העולם קורא את מחשבותיך… אני מבינה אותך עכשיו.
גם אני חשה בושה לצאת מפתח הבית, לראות את השכנים מתלחשים – "הבן שלה התאבד, היא לא הצליחה להחזיק אותו בחיים." גם אני מרגישה לפתע שקופה.
למה לא יכולתי להבין קודם?
אני נזכרת בחברתי נירית, אשר היתה איתי בצבא. באחת הפעמים, כאשר ירדה לסיור בגבול הדרומי, עלתה על מוקש והיה צורך לקטוע את רגלה כדי להציל את חייה.
תמיד כשהייתי מבקרת אצלה, היא היתה מתבוננת בי בעיניים נוצצות מדמעות ואומרת לי: "אני יודעת שקטעו לי את הרגל, אבל אני עדיין מרגישה אותה. אני מרגישה את קצות האצבעות, אני מרגישה שאני מניעה אותן."
ואני הייתי אומרת לה: "התחושה הזאת תעבור. המוח עדיין לא קלט את העובדה שהרגל נקטעה."
והיום, זוהר, אני כמוה.
איבר הכי חשוב בגופי נקטע.
איננו עוד.
אתה אינך.
ואני עדיין מרגישה אותך. ושומעת אותך. ומריחה אותך. ורואה אותך. ונוגעת בך.
האם המוח שלי פשוט עדיין לא קלט את הקטיעה?
אני אתגבר… אני אהיה חזקה, אצא החוצה ואנעץ בכולם מבט שיאמר כי צדקת בבחירתך במוות…
רק בעוד שנים רבות יידעו להעריך אותך… אני אצא אל הרחוב, קרה ומרוחקת ואדישה.
אתה, שהיית שחקן מלידה, לא ידעת לעטות על פניך ארשת קרה, מנוכרת, למראה כל הניכור שראית בעיני האזמרגד שלך.
אחותך בוכה עכשיו בחדרה.
אולי היא נזכרת בילדות של שניכם. אולי היא נזכרת איזה אח גדול ונערץ היית לה, כמה היתה נרגשת ללכת איתך יד ביד.
אולי היא נזכרת איך ספגת והחטפת מכות בניסיון להבריח את הפושטק הג'ינג'י שהטריד אותה.
אולי היא נזכרת איך יום אחד, כאשר היית בכיתה ג', רצו אליה תלמידים מכיתתה וסיפרו לה שפתחת את הראש על קיר המקלט. היא רצה מבוהלת לחדר האחות, שם תפרו בראשך חמישה תפרים ואתה הרגעת אותה ואמרת לה: "הכול בסדר, זה אפילו לא כואב, אל תדאגי…"
אחיך עדיין חסום מרגשות, הוא מנסה להרגיע אותה. הוא מציע לה כוס תה.
היא מסרבת.
אביך סהרורי, שוטף את הכלים שהצטברו בשבעה.
ריפוי בעיסוק, בן שלי… כמו שהציור היה בשבילך, אלא שציוריך היו בשבילנו הערך המוסף של החיים… כמו השירים שלך… כמו החיוכים שלך גם בשעה שהכי כאב לך… זוהר שלי.
לחבק אותך… רק לחבק אותך שוב… לחוש את זקנך הבלונדיני הרך מתלטף על לחיי.
זוהר שלי… תמיד הזהרתי אותך מפני העלים הירוקים… אבל אתה אמרת שהם מראים לך דעת נשגבת.
היישרתי עיני לעיניך, אמרתי לך – "אתה הורג את עצמך, תיזהר זוהר"… ואתה, מסטול לגמרי, בעיניים נוצצות ואדומות ענית לי "אמא את הורגת אותי. אל תפחידי אותי."
שנים האשמת אותי שלא ראיתי את העלים הירוקים בעין יפה.
אבל זוהר שלי… באמת… האם היה שווה להגיע לכל התובנות האלה, ולמות?
אתה בעצמך אמרת לי פעם ששלמות המוות באה רק בסוף שלב החיים.
ואתה היית בשיא אונך. עוד עלם צעיר היית. מדוע? מדוע בדם המוות המר והקר בחרת? מה אתה אומר לנו בכל זה?
ברור לך שאיננו יכולים לקבל התאבדות כמעשה הנובע ממחשבה צלולה…
תמיד טענת שמנגנון ההגנה של בני האדם הוא לשים פילטרים ומסננים על חושיהם. בגלל המנגנון הזה הם אינם רואים את המראות הרב-גוניים, שניתן לראות תחת השפעת כימיקלים כמו מריחואנה ול.ס.ד.
המראות האלה מקורם בשחר ההיסטוריה האנושית, אמרת.
מראות אלה – מראות אמת הם, טענת.
הוספת ואמרת שאנו כבני אדם מערביים נאורים, סגרנו את תיבות הפנדורה של פחדינו על מנעול, נעלנו לכדי צרות אופק את ראייתנו, ואין אנו יכולים לראות כי אלו הם מנגנוני הגנה.
אמרת שהמנגנון המאפשר לבני האדם להישאר בחיים, למרות שהעולם מלא רוע והחיים הם משתה מרורים, הוא מנגנון אווילי שמאפשר רק לאנשים אוויליים להישאר בחיים.
אמרת שאין טעם לחיות בעולם בו בני האדם אינם נוקפים אצבע להיטיב את המציאות, ומטפחים מנגנונים המאפשרים להם לרמוס כל חלקה טובה ולהתמזג עם הרוע.
זוהר… בן חכם ותם שלי… ורשע כשאר האדם, שכן אתה מכאיב לי כפי שאדם לא הכאיב לי מימי… ואתה טיפש, בני האהוב, כי בתוך המשפחה שלך יכולים היינו לעשות טוב אחד לשני.
אבל אתה – לא. אתה – "תיקברו אותי באנטרקטיקה."
אהיה חייבת לסתור כל תפישה שלך, כל שיור משיריך. כל פיסת ציור מציוריך אהיה חייבת להעלות באש.
אם לא כן, אתה תוביל גם אותי במסכת המוות שלך… זאת אומרת, במסכת המוות שלי… זאת אומרת, של כולנו…
אני לא אבוא ליום השלושים.
אני נפרדת ממך עכשיו.
אני אדישה… אני אשאר אדישה… אשתה קפה בלי לחוש בטעם… אוכל מזון בלי לתבל… אלך למספרה ואסתפר ככל שיעלה על דעתו של הספר… אבהה בטלוויזיה בלי לתת לדברים לחדור אלי, ואקשיב למוזיקה בלי לשמוע את הצלילים.
חיוך ציני יעלה על דל שפתי… הכול בגללך, זוהר… הכול בגללך.
אם תיכננת ליצור אמנות שתפגע בנקודות הרגישות ביותר של קהלך – אני קהלך, ואתה קרעת אותי ואת חיי לפרודות של חושך, וחושך על פני תהום.
אני הולכת לישון עכשיו, זוהר אהובי…
לא יודעת מה זה המנגנון הזה שמדבר בתוכי אליך… עם הזמן זה ודאי ייפסק… אהיה אדישה גם להשתקפות בבואתך בדמיוני, גם להשתקפות צלמך בצילומים המצהיבים…
לישון…
האם אוכל לישון עכשיו? לחלום? על מה נותר לחלום? לא רוצה לחלום שאתה חי! לא רוצה לחלום שהיית חי! לא רוצה לחלום שהיית בן שלי!
לא רוצה לחלום שהיית!
זוהר יקר שלי!
יום שישי היום, אתה יודע?
אספר לך איך יום השישי הזה התגלגל לאט־לאט, בלעדיך.
אחותך נעלמה אתמול בערב וחזרה רק היום בצהריים.
היא לא אמרה לאן היא הולכת ומתי תחזור.
כשחזרה, העמדתי פני כועסת. עשיתי את עצמי דואגת, אבל האמת היא שאין כעס בליבי מלבד הכעס עליך – ואין בי עוד דאגה לדבר.
שיישרף העולם.
שהכול יתכווץ לחור שחור אחד.
שלא יידעו שהיה כאן משהו.
שלא יידעו כי חייתי.
כי חיינו.
כי היית.
כי חיו כאן לפנינו.
יום שישי, זוהר.
ואני, במקום לבשל כמנהגי ארוחה דשנה, ישבתי ובהיתי בטלוויזיה.
תוכנית התחלפה בתוכנית, ואני לא שמעתי… לא הקשבתי… לא ראיתי דבר…
אם ראיתי משהו, היה זה דמיון של איזה שחקן אליך.
אחותך הכינה פשטידת כרוב.
הפשטידה היתה בעלת קליפה שרופה ופנים נוזלי ובלתי אפוי.
חסרת טעם.
ישבנו ארבעתנו סביב השולחן. המקום שלך נותר ריק.
אבא שסידר את הכלים על השולחן, שכח לשים צלחת לכבודך.
צעקתי עליו.
הוא אמר שאינך אליהו הנביא.
לא תאמין, אבל אחיך חייך חיוך מרוח מאוזן לאוזן.
אז העפתי לו סטירה.
הוא קם ועלה לחדרו.
אחותך קמה אחריו ועלתה להרגיע אותו. רצתה לרמוז לי שהיא בעדו.
ואביך, כמה שזה מביך, אסף את הכלים מהשולחן ולא אמר לי מלה.
וכמו שתיארת פעם שצלילי הכלים במטבח מדברים את רצונו של הנוגע בהם, כך היה…
שמעתי איך אבא צועק עלי מתוך קרצוף הכלי של הפשטידה המזוינת.
אני יודעת שללכת בדרך שלך זה חטא גדול, אבל עכשיו אני בטוחה שבני המשפחה שלנו לא יבואו אחרי.
הם בוגדים.
אתה בגדת בי.
אני אבגוד בהם.
אחותך רצתה להביא את בן זוגה לארוחת הערב.
אמרתי לה שאדם שאתה לא אהבת, לא ידרוך בבית הזה.
מאוחר בערב היא ניגנה בפסנתר נוקטורנים של שופן.
הרגשתי ששופן בכבודו ובעצמו מדבר אלי מבעד לצלילים ומסביר לי שאם ארצה לפגוש אותך שוב, אאלץ לקחת את חיי בידי.
ביקשתי מאחותך שתפסיק לנגן.
בן שלי, מת אהוב… שנוא… לא מובן שלי.
גם שופן סבל בחייו.
שופן העניק לעולם את הנעימות הכי מרטיטות לפסנתר… קצת רגש לאנשים קשי-יום, מרכך אותם לפני יציאה למלחמה הבאה…
אבל אני, כמו מטומטמת, בלי לחשוב שאולי אחותך מודעת להשפעת המוזיקה על הבית ברגע זה, חשבתי דרך המוזיקה להיאסף אליך… ועכשיו אני בטוחה שאחותך יודעת מהי מזימתי.
הלוואי שהיתה זו מזימה.
אף פעם בחיי לא רקמתי מזימה חוץ ממזימת כיבוש לב אביך.
אתה זוכר שסיפרתי לך? זה היה במלון באילת. הוא ישב על שפת הים וקרא עיתון נשים.
היתה לו חברה באותו זמן, אבל אני ידעתי מההתחלה שהוא יהיה בעלי.
אתה מבין, זוהר, נלחמתי עליו. נלחמתי והצלחתי. לפעמים צריך לדעת להילחם.
אבל בך אני לא אלחם אם תקרא לי לבוא אליך.
השבת כבר נכנסה.
שום קדושה באוויר.
חברותי הפסיקו לטלפן אלי. כמו החברים של אחיך ואחותך. הבית דומם. כולם מתרחקים ממנו כמו מאזור נגוע מגיפה.
מדי פעם אני שבה לראות – כאילו בניגוד מוחלט לרצוני – את תמונת גופך המדמם, את פיך המזיל דם.
והקיר, עם כתם הדם הנוזל, הוא התפאורה לחיזיון המבעית שנבנה באפילה מוחי.
מצאתי הבוקר שיר שכתבת פעם.
כתבת כי "הנחש שלך נותן חיים"…
איזה חיים, זוהר?
הכשתָּ ארס בליבך ובליבי.
פעם אבא קנה לי אקדח קטן, שאוכל להגן על עצמי בערבים בהם נסעתי ללמד במקומות נידחים בארץ.
האקדח שהיה אמור להציל את חיי, יהיה הנחש המפתה אותי בפרי האסור שצורתו קליע… היישר ללב.
אני מפחדת מהכלום הזה שנקרא מוות.
איך העזת ללכת לשם, גיבור שלי?
גיבור קבור בבור.
האם חוכמתך היתה הבורות בהתגלמותה?
ואולי הקריאה לי ולכולם לקחת את חיינו בידינו, היא קריאה נעלה שאין עלינו אלא להבין את כוחה ועליונותה?
אבל אחרי איש לא יבוא… אף לא אביך שעבד גם ביום שישי זה.
אף אחד לא מבין מה היית בשבילי. אף אחד לא קולט את מהות הקשר שהיה בינינו, את משמעותך לגבי חיי בעבר ובעתיד.
אתה גאוותי גם במותך.
אני מקווה שאתה מכין שם למעלה – או למטה – את כולם לכבודי.
אם יאשימו אותך שבמעשה שלך לקחת גם אותי, אל תדאג.
אני אומר להם שהייתי אחראית למותך בדיוק כמוך… ולמותי רק אני הייתי אחראית.
זוהר, הם חושבים שהשתגעתי! זו קנוניה מרושעת של כוחות עליונים…
תפסיק לקרוא לי להצטרף אליך. יום שבת אכזרי.
אבא, אחותך ואחיך… הם עזבו אותי. החליטו ללכת לחוף הים.
טענו שהם מאוד זקוקים לו, ולא הציעו לי להצטרף.
אני מניחה שגם לו הציעו, לא הייתי מצטרפת. אבל הם אפילו לא הציעו.
הכאב הנפשי הופך להיות כאב פיזי.
זעם וכאב הפכו לרעלים צורבים ביותר.
איבדתי שליטה ו… שרפתי את כל ציוריך!
השלמתי את העבודה שלך, זוהר. לקחתי את כל הציורים שלך, בלי כל הבחנה, ושרפתי אותם על הדשא בחצר.
גם את העותקים מספר השירה שלך, זה שנקנה רק על-ידי מאה חמישים איש – ונשארו לנו שלוש מאות עותקים – שרפתי.
את כל רגעי ה"כאן ועכשיו תמיד" שלך, שרפתי.
הפכתי אותם ל"מעולם ולעולם לא".
אתה כבר לא תתקיים לנצח כמו שחלמת להיות קיים.
אולי רק בציור היחיד ששרד, זה שהצלחת למכור. אולי הוא יהיה השריד היחיד שינציח את ההשראה שלך – ההשראה אשר לבסוף הטריפה אותך עד כדי כך שטרפה אותך לחלוטין. אצלצל אליהם ואומר להם להשמיד אותו.
כשהם חזרו מהים, ניגש אלי אביך והביט בי מתבוננת בשרידי האש. הוא אמר שאני צריכה ללכת דחוף לטיפול.
אתה מבין, זוהר. במקום לגלות עניין במצוקה שהביאה אותי למעשה הנורא, במקום לעטוף אותי ולחבק אותי ברחמים ורוך – הוא פשוט שלח אותי לטיפול.
"תלכי לייעוץ!" זה מה שאמר.
מה אתה חושב, זוהר שלי? אם פסיכיאטרים לא הצליחו לעזור לך…
אמרתי לאבא שזה לא טירוף זו נקמה.
נקמתי בך.
כמו שלא יישאר דבר ממני בגלל מותך – כך לא יישאר דבר ממך.
גם הצילומים שלך, באלבומים שכל כך דאגת לסדר בסדר מופתי, יצהיבו עם השנים וייעלמו. אני לא דואגת. אני בטוחה שהם ייעלמו.
אני לא יודעת מי ברא את הקנוניה הזאת.
אני, שהייתי חלק מהקנוניה כשלא הבנתי את גודל כאבך?
אתה, שהלכת?
או אביך, אחותך ואחיך, שלא מבינים את כאבי כעת?
כל אחד מסתגר בתוך בועה, ולא מושיט יד לעזרתי.
עוד לא החלטנו מה יהיה כתוב על המצבה שלך. השיש יהיה לבטח שחור.
אני חושבת שאבא מתכנן משהו פשוט, בסיסי ביותר, כמו: "נולד ב… נפטר ב…" וזהו.
אני אאבק בו. אכתוב על המצבה שלך: "זוהר. בן אהוב. גבר נערץ, אשר המציאות אליה נחשף עשתה לו חור בלב." וביום גילוי המצבה אצטרף אליך, באשר הינך.
קראתי כתבה על סופרמן, האיש מאחורי הבגד המצחיק והטריקים הקולנועיים, אשליות הקולנוע, שהפך לסמל. אני חושבת שעם בעיות כמו שלו ועם ההתמודדות האופטימית שלו, הוא באמת סופרמן… אולי רק מי שכיכב כסופרמן, יכול להיות סופרמן, כי הרי כל העולם מצפה ממנו… מה גם שאפילו לו רצה, הוא לא יכול לשלוח יד לאיזה אקדח…
מדוע במלה "עצמות" יש מות?
כאילו העצם בגופנו היתה עץ שעליו נתלינו – ובמותנו, עץ העצמות המבהיק מלובן הוא הזכר היחיד שנותר מאיתנו, העדות היחידה לכך שהיינו.
פחדת מן המחלה שלך, זוהר. פחדת מהכדורים שנזקקת להם. פחדת שלא תוכל ליצור עוד מערכת יחסים עם אשה.
תמיד אמרתי לך: "בטח שאתה תצליח… תזכור שגם העומד מולך, מפחד ממך בדיוק כמוך."
אבל לא יכולת.
ואני לא ראיתי אז שבאמת אינך יכול.
הפחד היה גדול מדי… הרבה יותר גדול מהפחד שלי עכשיו מפני הקנוניה סביבי… אפילו לבכות פחדת… לפני שהלכת, במשך הרבה מאוד זמן, לא היזלת אפילו דמעה אחת.
מחר אאלץ את עצמי לצאת לקניות.
אביט בכל מי שיביט בי כאילו הוא ירא אותי יותר משאני חוששת מפניו, ממה שיחשוב עלי.
כולם היו כאברהם שהעלה את יצחק בנו לעולה, במקום איזה כבש.
כולם היו הבלים אוכלי כבשים.
ואני בת קין קטנה, אוכלת ירקות אורגניים.
אני כל כך מבולבלת, זוהר.
רגשות סותרים ומנוגדים מפעפעים בי בערבובייה.
רוצה לחיות.
רוצה למות.
אני חיה, אבל מתה.
רוצה לאהוב, אבל שונאת. רוצה לשכוח, אבל זוכרת.
רוצה לאסוף את עצמי, אבל מתפרקת. מפחדת מבלבול. מתבלבלת מפחד.
נסחפת אל חלומות לא לי, שכן אין עוד חלומות בעבורי.
אלך לישון כשריח העשן והאפר של ציוריך ייוותרו דבוקים בשערותי, בגופי, בנשמתי.
יקירי המת, הרגת אותנו, את כולנו.
האם זה מה שרצית?
ואולי אני זו האשמה?
הקללה שאבא קולל בה עברה אלי…
אבא מת, זוהר.
בשעת בוקר מוקדמת ראיתי כמה כוכבי שביט חולפים וכבים – זוכים לשניה של תהילה, ואז מתים והופכים אפר ואבק.
האור נעשה כחול כהה, ואז הפך בהיר יותר ויותר.
אני מרגישה אפטית.
אני בחדר במלון, ושוב בודדה.
אמרתי לאבא שמוטב לשנינו שאחזור לבדי. הוא לא התאמץ לשכנע אותי. שוב הרגשתי את הניכור, ואת הצינה שלו כלפי. הוא הביט בי בשתיקה, ובלי להיפרד במלה עזב אותי.
הגעגוע אליך חילחל בי כמו מחלה.
איזו מחלה ערמומית השתלטה על כוח הרצון שלך?
בכל מחלה אחרת, הגוף נפגע – אך הרצון של האדם להבריא ולחיות עוזר לו להתגבר על מחלתו. במחלה הערמומית והאכזרית שתקפה אותך נפגע כוח הרצון.
ואז לא היה שום כוח שבעולם שיכול היה לעמוד כנגד רצונך העז למות!
מחשבותי הפכו טורדניות יותר ויותר התהלכתי מדלת הכניסה למרפסת, מהמרפסת למיטה, מהמיטה למקלחת, ושוב למרפסת. ואז ירדתי למטה והתחלתי ללכת לאורך הטיילת. הלכתי לאט, בלי לדעת לאן פני מועדות. מרפקי נגעו בעוברים ושבים, כאילו הייתי זקוקה למגעם.
האנשים אפילו לא הבחינו בי.
הלכו בזוגות. התחבקו, התנשקו.
חבורות. משפחות. כולם נראו מאושרים.
כשלא יכולתי לשאת זאת יותר, חזרתי לחדר במלון.
ישבתי שם שעות. ניסיתי להתרחק מעצמי על-ידי האזנה לתוכניות מלל סתמיות ששודרו ברדיו. ואז, בחדשות השעה חמש הודיעו שהיתה תאונה בכביש הערבה. בהתחלה לא התייחסתי לעובדה שאבא חצה את הערבה בדרך צפונה, בזמן שבו כנראה התרחשה התאונה.
חשבתי שתאונות דרכים הן כמו סיטואציות בחיים המפגישות אנשים אקראיים, שחושבים שהם אוהבים, ואולי אפילו באמת אוהבים, אבל מלמעלה נגזרת עליהם גזירה שמפגשם יהיה הרה אסון.
כמו מותך, בן יקר שלי.
כמו הפרידה מאבא.
כמו מותו של חברי הראשון.
כמו מותו של אבי אביך בתאונת דרכים קטלנית.
כמו מותה חסר התכלית של משפחתנו בדרך חזרה מחתונה.
כמו טייס שנהרג בטיסת אימונים.
כמו חייל שנהרג רגע לפני חתימה על הסכם שלום.
הכול הבל הבלים… אין מהות אמיתית לחיים… שהרי אם המהות היא סבל… אז מדוע…
מדוע אנחנו צריכים לסבול?
אתה סבלת לפני מותך, ביגונך.
אני, במותך.
אבא, בעזיבתי.
סבא וסבתא סבלו מאוד בגלל אחיהם, והוריהם, שלא קפצו מהרכבת שהובילה למקום בו העבודה משחררת. משחררת מעול החיים.
ועול החיים רובץ כעת על כתפי כמשא שאין לשאתו…
פתאום היכתה בי המחשבה שאולי זה הוא. אולי הוא לא היה מרוכז בנהיגה בדרך שבה שילחתי אותו. אולי – הרע מכול – הוא החליט לסטות מהכביש, ולסיים כך את חייו.
נזכרתי ברגע מחריד בחיי.
הייתי אז צעירה, השלמתי עם שגרת החיים בשיכון המשפחות בבסיס חיל האוויר. הייתי כבר אם לשלושתכם, זוהר.
באותו יום עמדתי בחוץ, בשמש היוקדת, ותליתי כביסה. לבנים, חולצות, חיתולים של אחיך הפעוט, וסרבל הטיסה של אביך. לפתע הבחנתי ברכב של מפקד הבסיס עוצר ליד הבית שלנו. מפקד הבסיס, סגנו ורופא הבסיס – הלוא הם משלחת מלאכי המוות – הלכו בצעדים איטיים לעברי…
הייתי בהלם.
מייד ידעתי מה הם באו לבשר לי!
נצמדתי לסרבל הטיסה של אביך. חיפשתי את ריח גופו.
מאז נישאנו חייתי באימה הגדולה מפני רגע שכזה.
הם התקרבו אלי עם מבטים מושפלים. כשהיו במרחק מטרים ספורים ממני, כמעט נמלטה צעקה מגרוני.
הם הביטו בי, חלפו על פני, המשיכו ללכת עוד כמה צעדים.
ואז, הם הקישו על דלת השכנה.
זה לא היה אבא, זוהר. זה היה השכן.
עוד חבר שמת, יחד עם הרבה חברים אחרים.
אביר שרד את כל המלחמות, את הטילים ואת תאונת האימונים.
אז מדוע עכשיו?
זוהר, ארור שלי. "קללת מוות בעודם חיים…" כך כתבת פעם בשיר על הזמן.
הזמן הוא קללת מוות.
טילפנתי הביתה. ידי רעדו כשחייגתי, ועוד יותר הן רעדו כשאבא ענה לי.
הוא חי!
הוא נהג דרך מצפה רמון ולא בכביש הערבה.
אבא לא הבין למה אני בוכה… הוא אפילו לא שמע על התאונה.
מחר יום השלושים למותך.
דבר ראשון שעשיתי הבוקר, היה ללכת לסלון ולהוציא מהמדף את אלבומי הצילומים המשפחתיים. בצילום אחד אתה, זוהר, עם כתר אצות בנחל ערוגות, אוחז בדמיונך בשרביט מלכות. בצילום אחר, אחיך יושב על סלע אדום, לבוש בגד כחול, והבעת פניו עמוקה. ידו כמו בפסל "האיש החושב" של רודן. בצילום אחר אתה ואחותך עומדים, זה ליד זה לפני לכתכם לאוטובוס בית הספר. אתה מביט ימינה, אל עץ האקליפטוס, ואחותך מסתכלת עליך. בצילום אחר אני יושבת איתך ועם אחותך בפיקניק שעשינו על שפת נחל בצפון הארץ. בצילום נוסף אתה ואחותך יושבים על כורסאות במלון באילת, ואחותך צוחקת אליך.
בצילום אחר אתה רוכב על סוס ערבי, ומאחוריך יושבת אחותך – מחמיצה פנים למצלמה.
בצילום אחר אתה אוחז דג גדול נעוץ על רובה ים – הבעת פניך מפוחדת. אני זוכרת את הרגע: הדג עוד פירפר, וכולו היה עשוי זיזים חדים, ואתה פחדת, ואחותך בצילום – עומדת לידך ומביטה אל המצלמה. זה היה בימים שסיני עוד היתה בידי ישראל. כמה פעמים נסענו לחוף ההוא עם הדיונה. היית בהלם כשצליל שלח שהערצת נרצחה בידי מטורף, שנים אחר כך, על אותה הדיונה. בצילום אחר אחותך מחזיקה בובה גדולה ומושיטה אותה אליך.
זוהר, כל חייה של אחותך היו קשורים בך כשתי וערב. איך היא בכלל מעכלת את מותך, אינני יודעת.
היא כועסת.
יש לה סיבה טובה לכעוס.
שבתי לחדרך, פתחתי מגירות.
מצאתי כל מיני כתבים, רישומים בעיפרון, ניירות גלגול לחומר הדפוק שעישנת, ושירים.
קראתי את אחד השירים שכתבת:
פעמים רבות
יצא לי לראות
את הילד.
מוציא ראשו מעל למים
רוצה לומר: "אני יודע,
יש בפי בשורה."
אך איש אינו מביט בו,
בילד הקט,
והוא נבלע במים חזרה.
זוהר קראתי לך, כי הפצת אור מרגע שבאת בקירבי. חושך אקרא לך עתה, כי שאבת אל תוך חור שחור את המשך חיי.
אני עומדת על-יד המצבה שלך. עוד חצי שעה יתחילו להגיע כל האנשים שרוצים לזכור אותך, שלא פוחדים ממעשה ההתאבדות שלך.
אבא שינה את הכתובת על המצבה.
הוא קיבל לבסוף את דעתי.
"איזה מין כאב אותך השתיק, איך אותך הכניע כאב עתיק… נשמתך נישאת לה ברוח, לא תשוב לכאן, לא תביא עוד זמר", חקוק על לוח השיש המונח על גופך הנאכל.
הנה, אני מביטה על שמך, על תאריך לידתך החקוק בי מאז ומעולם, ועל תאריך מותך שייחקק בי לעולם!
זהו קברך, זוהר. זהו המקום האחרון בו גופך מוטל לעולמי עד.
אני לובשת גלבייה לבנה, ארוכה. שערותי אסופות בצמה כמו שאהבת.
אני מרגישה יפה היום, זוהר.
"את אם שכולה תכלת," תמיד אמרת לי. אך מעולם לא שמתי לב לעובדה שאם שכולה תכלת, היא אם שכולה.
שכולה, שקולה, לא שקולה.
הנה צועדים לעברי המכרים. אבא צועד בראש מושפל.
לידו צועד אחיך.
גם אחותך באה.
הנה חברך גלעד, וחברתך לשעבר, וחברו הטוב של אבא.
"תודה," אני אומרת לאבא, כשאני מצביעה על אותיות השיר החקוקות בשיש.
הוא מביט בשיש השחור, ושותק.
הנה קרן!
"קרן," אני קוראת בקול חנוק, "איפה אור? איפה הנכד שלי?"
קרן מיתממת, "על איזה נכד את מדברת?" "על אור. על אור של זוהר."
קרן כנראה מרחמת עלי.
היא נראית נבוכה.
"לאור יש את העיניים והשיער של זוהר. זה הבן של זוהר, אל תשקרי לי, קרן!" אני צועקת.
"אני מצטערת," היא אומרת.
זוהר, אהובי. אתה לא עיברת ולא תעבר אשה לעולם.
אין עוד חלום, החלום התנפץ. אין יותר לשם מה להילחם.
אני מלטפת את האקדח הקטן השחור שבתיקי.
