אורי רז – אמן פוסט-מודרניסטי
"אני יוצר, אני אמן אני מושפע מהזמן ומרוח דבריהם של שאר בני האדם. אך לפעמים כשאיני יוצר איני מוצא צידוק לקיומי".
אורי רז הוא אמן אקלקטי, רב-תחומי.
יצירתו לרוב מתחילה בהתבוננות: התבוננות בסביבה והמציאות שבה הוא חי, התבוננות דרך טיפות גשם על חלון בתחילת דרכו האמנותית, התבוננות בקירות מתפוררים או ציורי מערות קדמוניות. המציאות סביב, וגם התקשורת והאירועים נותנים לו השראה.
התפיסה הפילוסופית שלו כאמן, היא השלמה עם תפיסתו של פרוייד, הטוענת כי לכל פליטת פה, יש בחובה משמעות נסתרת, וגם הסכמה עם תפיסתו של הצייר רפי לביא, הטוענת והופכת את הסקיצה ליצירה שלמה. אורי מראה לנו ביצירותיו כי כל קו שנעשה על גבי הבד או הנייר, או בצילום וידאו , אם באקראי ואם במתכוון- נוצר משום שהיה צריך להיווצר.
ביצירתו חוזר חיפוש של דמויות אנושיות שהוא שולה מתוך האבסטרקטים שהוא מוצא, מצלם, או יוצר מחומרים שונים. הוא מאניש אותן ומעניק להן תנועה והבעות פנים. הרישומים הפיגורטיביים האיכותיים בעיפרון על נייר, סקיצות ושרבוטים, קטעי יומן, ציורים מהתת-מודע והדמיון וזיכרונות ילדות, וגם דיוקן עצמי. דמויות מינימליסטיות, צילומים ודמויות שהוא מוצא בתוך אבסטרקטים ודימויים וביטויים שהוא לוקח מאמצעי התקשורת –הופכים בציוריו למימד נוסף חדש ומקורי של מציאות. הוא משלב את הכל לציור אחד, מעין קולאז´. לעיתים הוא מוסיף כיתוב,שיר או משפט ידוע ("אין לדרוך על הדשא", "פרוק ונצור הנשק בכניסה"). כל זה מעובד ומאוגד באמצעות תכנת מחשב. התוצר הסופי מוגדל באמצעות טכניקת הדפסה של הזרקת צבע פיגמנטית – "ג´יקלה", אשר אורי הוא אחד החלוצים בארץ בשימושה באמנות, לגדלים שמעניקים ליצירות אופי אחר. בהגדלת ה- "שרבוטים" – לבדים גדולים בהזרקת דיו, משנה אורי את מהות המיקרו והמקרו, ומעניק להם עוצמה מסוג אחר.
אורי רז, יליד 1971, יוצר גם בתחומי אמנות אחרים. בנוסף לציור הוא עוסק בפיסול ובאמנות-וידאו, וכותב שירה ופרוזה. ספר השירים "לראות מעבר לאור", יצא בהוצאת "עקד ב- 1994, ספר הפרוזה: "אם שכולה תכלת", יצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות, בשנת 2000 . השפעת עיסוקיו המגוונים ניכרת ביצירתו הרב-גונית והם משתלבים ומשפיעים זה על זה. בציוריו אפשר למצוא את השירה, את הפיוט (וגם אותיות ומילים של ממש). בשיריו ובפרוזה מתבטאת הצבעוניות הציורית בצורה חושנית ומוחשית.
בציוריו יוצר אורי גם דיאלוגים ומחוות עם אמנים מן העבר. החל ממערות האדם הקדמון, דרך אמנים מודרניים ידועים מתולדות האמנות. בחלק מיצירותיו הוא מתייחס לנושא חיילים וקרב. הוא משתמש בחומרים שונים: קנבס, נייר, נייר אלומיניום, גפרורים, וכל זאת, בדרכו ובשפתו האמנותית המקורית והייחודית.
אורי כאמור, הינו חלוץ בתחום הגדלת ציורים בשיטת הג´יקלה. את תערוכת היחיד הראשונה מסוגה בארץ בטכניקת הדפסי ג´יקלה, "רגעים ויזואליים יומן מקרי" הציג אורי ב-1997 בבית יד לבנים ברעננה– (אצרה: אורנה פיכמן ). אך בהגדלה לא מסתיימת העבודה על היצירה. כל הדפס פיגמנטי כזה ממשיך להיות מטופל על ידו באמצעי ציור מסורתיים של מכחול וצבע ובכך מתעצם הביטוי האישי ונוספים לו ערכים של חומריות, טקסטורות וצבעוניות.
פיגורות באבסטרקט:
דוקא במשטחים של אבסטרקט מוצא אורי צורות של צלם אנוש.
"פעם אחת, במבט מרוכז אל תוככי הדבר הזה הנקרא "אבסטרקט" – גיליתי לפתע דמות אנושית. מאז, כמעט בכל ציור אבסטרקטי אני רואה את הדמויות האנושיות הללו, בשלל מצבים פיזיים. אני מוצא באבסטרקטים את הדמות עם הכובע, או את הברווזון הקטן, או את דמויות הנספים בשואה. נדמה לי שזהו צורך של המוח להמשיל את דמות בעליו ולהאניש כל הזמן את סביבתו".
הגילוי הזה הפך להיות לדרך העיקרית ביצירתו: צלילה לתוך משטחים אבסטרקטיים "דייג" וסימון של אותן דמויות ופיגורות מתוכם, כשמעשה היצירה שלו הוא עצם הדגשתן.
אם זה בצילום של קירות מתקלפים שהוא מצלם, כאשר הוא הולך ברחובות העיר , קולט ומעביר אל בד הציור ביצירת פעולות במקצבים לא מתוכננים בשפכטלים או בצבעי אקריל, כבסיס להמשך העבודה, או דרך משיכות פיזור ופידור של שאריות אפר סיגריות וחומרים שונים אחרים על הנייר או הקנבס, שמהווים הכנה לשלב הבא בו הוא תוחם ומבליט אותן מהרקע.
כשהוא מרוכז בתוך התהליך כמעט אינו רואה כלל מה הוא מצייר. הוא נע עם הזמן ועם הדמויות המשתנות, ותת ההכרה שלו משלים בעצמו ומוצא בכתם הקפה שעל הנייר– דמות כלשהי (כמו במבחני רורשך), והוא שב ומהביט בהם בריכוז גבוה יותר ומגלה עולמות חבויים. גם בעזרת תוכנות המחשב מצא פילטרים היוצרים את אותו המרקם הנראה באותם קירות מתקלפים, או עננים. וגם באותם מרקמים הוא שב ומשתמש.
דמויות חסרות מין או זהות, לעיתים קטועות איברים שמשתלבות זו בזו במשחק של פוזיטיב-נגטיב שם הוא נוגע בנושא של חיים ומוות. דמויות אחרות משוכפלות ויוצרות בשכפולן ריתמוס ותנועה. הוא מסמן קונטורים סביב הפיגורות שהוא מגלה כדי שהמתבונן בציוריו יוכל לזהות בו צורות מוכרות – למשל דמות של כלב, או זוג, או דמות של רקדן הנוגע עם כף ידו בכף רגלו. בחלק מן הציורים שלו הוא מותיר למתבונן לגלות בעצמו בתוך אבסטרקט את אוצר המראות, וכמו כל יצירת אמנות כשהיצירה גמורה היא מאפשרת למתבונן או לקורא לתת ליצירה פרשנויות אישיות ועצמאיות משלו. בסדרות ציורים אחרות הוא שב וחוקר את הנפש האוניברסאלית, ואת הפחדים האנושיים, את השפעות התקשורת והאירועים הרודפים ומקיפים אותנו מכל עבר.
המערה הפוסט מודרנית
בשנת 2000 יצר אורי סדרה לה קרא: "המערה הפוסט מודרנית".
בסדרת עבודות זו שילב אורי יצירה בטכניקה חדשנית ועכשווית – בתוך יצירות אמנות קדומות. יצירות מודרניות של אמנים ידועים כפיקאסו, אנדי וורהול ואחרים, וכן ציורים שלו עצמו שנשמרו משנות ילדותו המוקדמות וגם יצירות שלו כאמן בוגר. אורי סרק למחשב שלו ציורי קיר ממערת "לאסקו" שנמצאה בשנת 1940 בדרום צרפת כשעל קירותיה ציורי חיות שגילם המוערך הוא כ-20,000 שנה.
כמו יצירות האדם הפרה- היסטורי, שציוריו היו אקט טקסי שנועד להתמודד עם פחדיו או לגרום לו להצליח בצייד, אורי הילד צייר מטוסים, טילים וחיילים. כך ניסה כפי הנראה להפיג את חרדותיו כילד שגדל בבסיסים צבאיים. השילוב של השוורים הקדמוניים מעל פחיות השימורים של וורהול, הפכו בציורו לפרים משוטטים בשדה באמצע שדה קרב. הציורים מילדותו וציורים פרי דמיונו שהוסיף במכחולו וששולבו בקירות המערה, נארגו יחד לקולאז´, וכך נוצר מסע בזמן, התכתבות באמצעים של המאה ה-21 עם יצירות פרהיסטוריות. התוצאה היא סינתזה מרתקת, אישית, שמאגדת בתוכה גם זיכרונות קולקטיביים ומשותפים לכל המין האנושי.
באותה תערוכה הוצג בנוסף לציורים גם המיצב "מוידאו לראינוע". במרכז החלל עמד מכשיר הליכון חשמלי, הסביבה המתכתית העשויה רדידי נייר אלומיניום ייצגה את מערת האדם – האמן הפוסט מודרני אשר במרכז החיים המודרניים, במקום ריצת הציד רץ האדם המודרני על הליכון.
המטרה במיצב זה, הייתה לשוב באמצעות הטכנולוגיה של המאה העשרים ואחת, כבמסע לאחור בזמן, אל הדרך הראשונית בהיסטוריה האנושית לראות בסביבה שאין בה עדיין את המונח "טכנולוגיה" את האמצעי הטכני הראשון היוצר מתוך ציורים קפואים סרט נע.
המיצב הציג את המערה הפוסט מודרנית (בניגוד למערה הניאנדרטלית) כאזור היצירה, שטח המחייה, הסטודיו – מעבדת יצירה. ההליכון מסמל שימוש כלל עולמי, כאשר הריצה לצורכי צייד בעבר הפכה לפיתוח שרירים המושג בחדר כושר כיום. על מסלול ההליכה הודבקו ציורים של קית´ הרינג והוצבה עליו מצלמת וידאו שצילמה את תנועתו ואת הציורים. התוצאה הוקרנה על מסך טלוויזיה ברצף כבראינוע . קירות המעבדה עטופים רדידי כסף. רדיד הכסף כחומר וצבע המייצג את העידן המודרני. ההליכון שניתן לרוץ עליו, הוא מכשיר שרצים איתו אבל נשארים במקום – אמור לייצג בכך, את ההתפתחות הטכנולוגית, את צורת החיים המודרנית, אבל בעצם מבנה נפש האדם ורגשותיו נותרו זהים לרגשות של אלפי דורות לאחור –כאילו כל התהליכים והתמורות היו כריצה על הליכון – לשום מקום חדש. היצרים, הרצונות, הדחפים הפחדים ושאר הרגשות נותרו בנו כאז.
עבודות בסריקה: אל תוך המיקרו (אבן זכוכית זעירה), ידיים.
כשנחשף עוד בתחילת שנות התשעים לצילומי לווין, זה היה מרתק לראות את היקום מבעד לטלסקופים ואורי עשה ניסיונות להעתיק מצילומי לווין עם מקרן תמונות לעבודת מכחול על בד. עם הזמן העיסוק הזה דעך אבל נושא המיקרו והמאקרו המשיך העסיק אותו, מבחינת המחקר לראות ולחפש את הדמיון בין מאקרו למיקרו. לפני מספר שנים,ערך ניסוי לבדוק את תחום המיקרו, ולקח אבן זכוכית בגודל של ס"מ על ס"מ , סרק אותה ברזולוצייה גבוהה למחשב, ומתוך אזורים שונים באבן הזכוכית סרק שוב אזורים של פחות ממילימטר ברזולוצייה גבוהה.
להפתעתו גילה שאכן המאקרו והמיקרו דומים להפליא.
ידיים:
בפרוייקט מעניין נוסף, שארך כחודשיים, סרק אורי בסורק את ידיו, שיכפל והכפיל, והתוצאה – עשרות יצירות מרהיבות, דמויות קליידוסקופ.
הלכתי לשחק עם ג´קומטי בחצר האחורית
"לפני שנים צילמתי במכונת זירוקס פיסת נייר כסף( נייר אלומיניום המשמש במטבח) שהייתה מקומטת. בצילום הופיעו כתמים שחורים ולבנים אבסטרקטיים. את הצילום הזה הקרנתי על בד ציור ועברתי על כל נקודה שחורה בצבע שחור.
יצא ציור בגודל מטר ועשרים על מטר שלא יכולתי להסיר ממנו את העין. כל הזמן קפצו לי דמויות ופיגורות מתוך כתמים בודדים ומתוך שטחים מסוימים. מאוחר יותר יצרתי באמצעות נייר כסף שכזה מסיכות של פניהם של בני ביתי".
נייר הכסף אינו חומר רך ואינו גמיש, כתוצאה מכך המסכות שיצר אורי באמצעותו אינן יכולות להסגיר מי באמת היה המודל של צורת המסכה אליה הגיע. בנוסף, כאשר סרק למחשב את המסכות ניגלו כתוצאה מהשתברויות אור בצבעים שונים צורות והטקסטורה של החומר פיגורות ודמויות שונות שהזכירו לו דמויות שונות. הנייר המקומט הפך בעצם למקור להשראה שלו, ומאחר והוא הזכיר לו את הפסלים של הפסל האיטלקי ג´קומטי, הוא הוציא מתוכו שלל דמויות שונות לחלוטין אלו מאלו, לעיתים חלקים שהיו לאיבר מסוים בדמות מסוימת הפכו לחלקים שונים של איברים שונים בדמות אחרת. את המסיכות הדפיס בשיטת הגי´קלה ואלו הפכו להיות גם ציורים בדו-מימד.
אימפרוביזציות אקלקטיות
אורי רז כאמן אקלקטי, רגיש המגיב לאירועי הסביבה, סופג ומושפע ממנה והדברים "מתורגמים" אחר כך אל תוך יצירתו. הטכניקה בה הוא משתמש מאפשרת לו תגובה מהירה לרעיונות אותם הוא מבקש לבטא. בחלק מהסדרות שהוצגו בתערוכה "אימפרוביזציות אקלקטיות" נלקחו הציורים הסרוקים מתוך העיתונות היומית הישראלית ובכך נקשרות עבודותיו למהות האותנטית של התרבות המקומית העכשווית. הציורים בסדרות אלו חושפים בבירור את מקורם – המדיה התקשורתית, ואורי מבטא בעבודות אלה אמירה סרקסטית המשקפת את המציאות כפי שהיא מסופקת לנו ע"י אמצעי התקשורת, ואת קהות החושים שנגרמת לנו מהצפה של אמצעי התקשורת ללא הבדל בין עיקר לטפל. לדוגמא, הוא מעמת דמויות היסטוריות כמו ברל כצנלסון, אלברט איינשטיין, נעמי שמר או הטייס אבי לניר (שנשבה והומת בכלא הסורי) יחד עם דמויות ושחקנים מסדרות ישראליות, טלנובלות ספרדיות פופולאריות, דוגמניות וכד´ – אשר כולם מופיעים באותו עיתון או מוזכרים בחדשות הטלוויזיה ברמת התייחסות כמעט שווה.
במסגרת התערוכה "רגעים ויזואליים יומן מקרי" בבית יד לבנים ברעננה (1997) כתבה בהקשר זה האוצרת אורנה פיכמן:
"שילוב של כתב במהופך באחת העבודות, מרמז על האינפורמציה הזורמת אלינו מכל עבר. יש והיא בעלת משמעות לגביו. ויש והיא באה להשלים את האווירה הכללית של עודף מידע ההופך, בסופו של דבר , לגיבובי משפטים חסרי פשר".
סדרת הגפרורים
גפרורים – מילה לכאורה פשוטה. מקל קטן וזעיר, המשמש להדלקה. מקל קטן מצופה בגופרית, בקצהו- וכולם מצפים שחיכוך יגרום להצתתו באש. המילה מעוררת הרבה אסוציאציות. בצבא- משמשת המילה במערכת הקשר כקוד למילה חייל.
"30 גפרורים יצאו לקרב. חזרו 26."
מלחמה.
”במלחמת העולם השניה, בשפת הקשר של הצבא הבריטי השתמשו באות O כבספרה 0. האות Kציינה את המילה KILDכך שכאשר לא היו הרוגים באיזושהי פעולה צבאית, נשמו לרווחה בקשר : O.K. מאז הפך השימוש במושג : O.Kלציין בצורה חיובית את המצב בזמן ובמקום השונים. אני בסדר, אני מסכים, אני מבין, כל אלו – O.K. וכמו כן בשפת הקשר הצבאית ישראלית, לציין מספר כלשהו של חיילים,
השתמשו במונח הנוראי להחריד – גפרור! גפרור- חייל. חצאית – חיילת.
סופו של כל גפרור להידלק להפוך פחם ולהתפורר. ישנם גפרורים שמדליקים שריפות, ישנם המדליקים נרות זיכרון. ישנם חומים כמו חיילי גולני, ישנם ירוקים כמו הנוער החלוצי הלוחם. לפעמים כשנגמר לי הדלק במצית הזיפו, אני מבעיר גפרור – וכמו שמאיר אריאל שר פעם, אני "פתאום תופס ת´צמי יודע ביודעין שאני יודע ביודעין"….שאני מצית גפרור בין גפרורים, ויום אחד איזה אחד שאצלו הכל נדמה בסדר, מבין, בעיניינים אומר: O.Kומצית אותי כאילו כלום, כאילו הכל: O.K. ואני יודע לפתע: גם אני תמיד הייתי גפרור בן גפרורים".
חיים ומוות, הוא גם נושא ספרו של אורי רז "אם שכולה תכלת" שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת ידיעות אחרונות.
הספר הוא רומן-יומן ועז-ביטוי מבחינת תכניו. הספר עוקב אחר סבך מחשבותיה ורגשותיה של אם, אשר בנה הבכור קיפח את חייו במעשה התאבדות נורא. הספר הינו תיעוד מפורט בגוף ראשון בלשונה של אמו של זוהר, של שלושים ימי ההתאבלות הראשונים על חיי בנה שנקטעו בטרם עת. מאפייני השכול והכישלון עומדים גם בבסיס המסע האינטנסיבי שעורכת האם לגילוי עצמה והמשמעויות האמיתיות והמזויפות של חייה עד כה.
"אני מעיינת בכל המכתבים הקטנים שהיו חסרי חשיבות בעיניך, המכתבים שאנשים כתבו לך בעקבות התערוכה שלך: " לו היה לי כסף, הייתי קונה את הציור עם הבחורה הצוחקת הבוכה ונעלם בתוכו לזמן ממושך"… איך לא הבנת את המכתב הזה? איך לא הטמעת בתוכך את ההבנה שיש לך ולציוריך השפעה? איך לא קלטת שנפשם של אנשים מתרחבת כאשר הם מתבוננים בציוריך?…. אמרת לי: "אחרי מותי לא איכפת לי מה ייעשה ביצירותי, מצידי תישרפי אותן" אבל באותו ערב עצמו גם אמרת שאתה יודע מה הערך האמנותי הגלום ביצירותיך. אמרת שזה לא משנה אם אתה חי או מת, כל זמן שיצירותיך קיימות – חלק ממך עוד חי. והציור הכחול עם האניה, מדוע הוא לא הציל אותך? האם הציור הזה, כל סגולתו שהציל אותך פעם אחת ממוות – כפי שסיפרת שהציל? האם אין זה כפי שאומרים על אדם המציל אדם אחר, כי הוא חב לו לכל חייו את הנסיונות, מרובים ככל שיהיו, להציל אותו שוב ושוב?" (מתוך הספר).
אם שכולה תכלת יוצר גשר אמיץ אל עולמה הסמוי מן העין של משפחה ישראלית, שהנורא מכול קרה לאחד מבניה – ולא ממעשה גבורה על-פי הנורמות המקובלות בחברתנו, שהיא עדיין, על-פי אורי, מיליטנטית במהותה. הוא מוביל את האם השכולה במסע אישי נפתל, ובאמצעות לשון פיוטית הוא יוצר מסגרת חדשה להבנה לתמיכה ולקבלה של כל אותם צעירים נואשים, אשר נמצאו במותם, כמו גם בחייהם, "מחוץ לגדר".
אורי ממשיך לעסוק בכל הנושאים הללו בעבודותיו גם כיום. למעשה, הוא עובד על נושאים ששבים וחוזרים ביצירותיו לאורך השנים ואינם מסתיימים בטיפול בהם בסדרה זו או אחרת.
להתבונן ביצירותיו של אורי רז זה כמו להיכנס במסע מרתק לחדרי הנפש האישית. לא רק שלו, אלא של כל אדם. אולי נכון יהיה יותר לומר – להיכנס למעמקי הנפש הקולקטיבית האנושית ולמצוא בציוריו את הדברים המשותפים לכולם. צריך רק להתבונן.
שיר/אורי רז *
אני הייתי שם
שנים על שנים
בוער באש הגיהנום
אני הייתי שם
ימים ספורים בדקות
באושר נשגב בגן עדן
ואני כאן בין החיים
מוקף גירויים טכנולוגיים
ומועשר ברגשות
אך אין בי שוני מהאדם הקדמון
יושב במערה ובז לגופי
מלא פליאה מאש המדורה
נכנס ויוצא בטן אישה
מביט בדברים שהם אובייקטים
איני מקשרם לשמם
וחושב שוב ושוב
על עצם מהותם.
הטלויזיה הזו
קופסת הצבעים המרצדים
אומרת שהיא רק תא זכרונות
של משהו נשגב יותר.
ואני מוכן שוב ושוב
לחזור לכל המקומות בהם הייתי
רק לא לחדול.
* (מתוך "לראות מעבר לאור" ספר השירים של אורי רז שהופיע בהוצאת עקד).
