מחווה לאשר
במשך שנים רבות הסתכלתי על ספר צילומים של הצייר-מעצב-ליטוגרף, ונדהמתי מהאופן בו תמונותיו חוזרות על עצמן במקצבים, או בשינוי צורה, ועדיין תמיד מותאמות אחת לשניה. יצירה זו צוירה בעט על נייר. הנייר נסרק למחשב ונצבע בעזרתו.
נראה לי שאנסה שוב לשלב תמונה בתמונה בתמונה, כך עד אינסוף. אני חושב שפרקטלים קשורים באופן כלשהו לסוג זה של ציור.
אני חושב שאשר חזה במוחו, תוך שימוש בנסיונו הגרפי, את אחת מהתאוריות והתעלומות המסתוריות ביותר של סוף המילניום.
זהו ציור נוסף שתת המודע שלי יצר את התחלתו – הציור נוצר באקראי תוך שיחה בטלפון.
דיוקן עצמי מול מראה
העבודה היא עיבוד מחשב לציור בעיפרון שיצרתי בשרותי הצבאי. זהו ציור מהיר ואקספרסיבי ששיכפלתי במכונת שכפול ושאליו צירפתי חפיסת סיגריות ריקה, מהסוג שהתחלתי לעשן, לאחר שהסוג שאותו עישנתי קודם התחיל לעלות ביוקר. סוג הסיגריות שחזרתי אליו היה חזק במיוחד ואני חושב שהאגרסיביות של הרישום נעשתה תוך השפעה מסוימת של סיגריות חזקות וזולות אלה.
כאשר הציור הושלם, חזרתי והבטתי בדיוקן עצמי, ולא יכולתי לזהות אותי בו. כתבתי בו באגרסיביות "מי זה לעזאזל?". לאחר מכן, כאשר עבדתי עליו במחשב, גיליתי שנוצרה דמות בחלל שבין צד ראשי וסימן גבול המראה. הדגשתי את הצורה שנוצרה, וגיליתי שתי דמויות נוספות המסתכלות אחת על השניה, העשויות מקווים גסים של רישום בגדי.
העובדה שלא יצרתי את הדמויות האלה במכוון מראה שיתכן שנוצרו תוך כדי פעולת תת המודע שלי. גם כאן השתמשתי בפילטר העננים שיצר, בצרוף הדמיון שלי, שלוש דמויות שונות החולקות את אותן תווי פנים, כך נראה.
זהו סוג של ניסוי ויזואלי, או שמא שאלה של מה אנו רואים או ראינו קודם.
זוג במוזיאון
עבודה זו מבוססת על תמונה שצילמתי בקפטריה של המוזיאון בפירנצה. יצרתי את התמונה בעזרת פילטר שנותן תחושה של יצירת ספטולה, וברקע גיליתי דמויות שהופיעו מתוך גווני החום שעל הקיר.
זו תמונה אחת מסדרה של 5 עבודות, שכולן מבוססות על אותו צילום. בכל עבודה עשיתי שימוש גובר והולך בפילטר העננים, וככל שהשימוש בפילטר גבר כך גיליתי יותר דמויות, שאת כולן הגדרתי בקווי מתאר.
זוג התיירים, שעמד וצפה במיטב יצירות תרבות המערב, נראו כמנותקים מהמציאות, ובאותו זמן נראו כמזיגה של התרבות, שהיא התוצאה ובה בעת היצירה של המציאות.
גם בצילום המקורי הוקסמתי מן הזוג – מי הם בעצם? היכן הם? כמה הם יודעים על אומנות? האם בשבילם זהו טיול רומנטי שאליו השתוקקו וחסכו כל חייהם?
הדבר הופך ברור יותר ויותר שהם ביחד, אך בה בעת בנפרד. הגבר מביט במפת התיירות של העיר הבאה במסעם, הוא המנהיג, הוא המצפן והמתכנן המסתכל קדימה. האישה, בשמלה פרחונית אביבית, מסתכלת במה שקורה כאן ועכשיו – אולי היא מדגמנת למצלמה? נשיותה הבוגרת מביאה ניחוח רענן לקפטריה העלובה.
דוד והיהודי המתבולל
עבודה זו היא עיבוד מחשב של שלוש תמונות שונות. התמונה הראשית היא דיוקן עצמי עם צלב, עם פסל דוד ברקע, (התמונה צולמה ע"י צלמת כשאני מכוון אותה ונותן לה הוראות). כאשר הסרט פותח צילמתי אותו בעצמי לאור נרות עם סרט צילום רגיש לאור, ואז הוספתי לתמונה אבן קווארץ מיוחדת הנקראת "אליס מלון".
שאלת יהדותי וזהותי כישראלי תמיד הטרידה אותי, וכנראה גם תמשיך להטריד אותי, מאחר ואני רואה את העם היהודי כעם שהביא את הקידמה המשמעותית ביותר לעולם, וגם זה שהשפיע יותר מכולם על העולם, אך גם הביא איתו את הרשע הגרוע ביותר.
שני הפסלים מוארים באור נרות, וצולמו בסרט רגיש לאור.האלמנט בצילום הוא אחד הראשונים שפיסלתי, והוא מובא כאן כדי להראות, מצד אחד, כמה שונה יכולות להיראות פנים בתאורה אחרת, ומצד שני, יוצר השוואה בלתי אפשרית בין פסל דוד של מיקלאנג'לו לבין הפנים המפוסלות שיצרתי.
דמותי עונדת צלב – סמל הסבל. (גם עם סבל יש לי עוד חשבון לא גמור). זה בא להעיר על צביעותה של החברה. צביעות, בעברית, משמעותה גם צבעוניות וגם צבוע (החיה), כמו גם צביעות מעשית.
משמעותיות מרובת פנים זו היא בשבילי קומפוזיציה ויזואלית, ולכן יוצרת פרדוקס, או אשליה, שהכל אפשרי או בלתי אפשרי.
גלדיאטורים בלבנון
גלדיאטור בלבנון – המלחמה בין ישראל לאירגון החיזבאללה בלבנון היא מלחמת דמים. רבים בישראל היום שואלים האם כדאי לשמור על גבול ישראל מתוך לבנון, כאשר החיזבאללה מניח מטעני נפץ ומבצע תקיפות על צה"ל, או אולי כדאי שניסוג אל מאחורי גבול מדינתנו ונגן על ארצינו מבפנים.
יצירה זו נעשתה בזמן שאחי הצעיר שירת כחייל בלבנון. בשלב ראשון השתמשתי בצילום של אם ובנה – הם היו ישו ומריה שלי, והאדרתי אותם בהילות.
השלב השני היה צילום של אחי שצילמתי כאשר הוא התווכח עם אמי לגבי המשך שרותו באותו מקום נוראי. על כתפו ניתן לראות את רצועת הרובה שלו.
כאן השתמשתי במחשב כדי ליצור מעין ליבת אש או מדורה, ואולי הפכתי אותם לשדים – כועסים, משוגעים, לא מישירים בי מבט. הוספתי אף ארוך לאחי כי ראיתי אותו כסיראנו דה ברז'ראק, הקצין המאוהב שפיו הפיק מרגליות. ואולי, זה יכול להיות פינוקיו, בובת העץ (פרט קטן בתוך מכונה משומנת) שהחיים הובטחו לו, ואז הוא נשלח למות.
התמונה השלישית צולמה בקולוסיאום ברומא, היכן שקרבות הגלדיאטורים התרחשו. צילמתי תמונה של אחותי הצעירה תלויה על צלב כשדם זורם במורד זרועותיה, כשברקע אותו מקום נוראי שהיווה תחליף ללהיט הטלויזיוני התורן של לפני 2000 שניה. תמונה זו צורפה לשתי התמונות הקודמות לאחר שידור טלויזיה שצולם ע"י החיזבאללה, שהראה פיצוץ מטען על כוח צה"ל שנפל למארב.
חשיפה זו, של מה שקורה בלבנון הראתה את הגלדיאטורים נלחמים ברוח. מדיה זו הפחידה אותי עם חידושים שמכפיפים את החופש ואת האמנות לתרבות עולם המבוססת על מלחמות.
קופסת גפרורים
במלחמת העולם השניה הצבא הבריטי השתמש באות O במקום בסיפרה 0 (אפס). כאשר לא היו הרוגים הבריטים הכריזו OK – מילולית הכוונה אפס הרוגים. הישראלים כינו את החיילים שלהם "גפרורים". בסדרת העבודות שלי "קופסת גפרורים" השתדלתי לקשר בין חיילים לבין המונח OK כדי לקשר בין חיים למוות!
עצור, גבול לפניך!
במרכז עבודה זו נמצא ציור שצייתי בתחילת שנות ה-90. הציור צויר על פי התמונה המפורסמת של הזמר ג'ים מוריסון. ג'ים מת מאלכוהול וסמים באמבטיה בחדרו שבמלון בפאריז. יחסי עם המוות מורכבים ומפותלים. הציור של ג'ים צויר ביום שבו התעמקתי בשאלה האם להיות או לא להיות – אבל בוודאי שלא להמשיך וללכת בדרך בה הלכתי. זה המסר שקיבלתי כשהבטתי בתמונה המקורית.
צבעתי אותו בצבעי צהוב ואדום, שהם הצבעים הנהוגים בישראל להזהיר מפני גבול או שדה מוקשים.
בעיבוד המחשב הסופי מיקמתי את תמונת ג'ים על דף מספר שכתבתי, שבו מתוארים יחסי גילוי עריות בין אח לאחות צעירים. תמונת הציור מונעת מכוח המשכיות הקריאה של הדף, כאילו מסמנת את השטח שאליו אין לחדור, ובה בעת נותנת הצצה אל מעשה הנחשב סטייה ביולוגית וחברתית.
אני חושב שעצם העובדה שהכתיבה היא בלשון הקודש של התנ"ך, והמעשה המתואר הוא סטייה היוצרת מתח נלווה, אחרי הכל התנ"ך עצמו מכיל מעשים בל יתוארו, ועדיין הוא הספר הקדוש ביותר לאומות רבות בעולם. אני חושב שהצלחתי לאותת בסמליות שעלינו לעזוב את עיסוקינו הקודמים בכתבי הקודש ולקחת כיוון לדרך חדשה.
האלה הגדולה
עבודה זו מורכבת משלוש יצירות שונות שאוחדו בעזרת עיבוד מחשב.
היצירה הראשונה היא זו בצהוב ובשחור שציירתי מדמיוני – תמונה של אישה במברשת לאק על נייר צהוב. קיפלתי את הנייר לשניים ונתתי לדמות, או מה שנשאר ממנה, לעבור לצד השני. דמות האישה הפכה תוך שניות לאוסף של דמויות שונות – מצאתי דמות אדם, כלב, ילד קטן, ואפילו אישה נוספת, יושבת בגבה לצופה. ידעתי שזו אלה. האישה השמנה רוחצת בים, ובעננים הוספתי ניסוי אסתטי בצורה. הוא צויר בעיפרון על פי תמונה. גופה הגדול והשמן הדהים אותי ביכולתו להיות יפה.
החלק השלישי הוא העננים – אותו פילטר בו אני משתמש לעיתים כה קרובות.
בצד ימין של הציור הצהוב יש מעין כתם שחור, שלו הוספתי כמה קווים בעט. אפשר לראות שם אישה, או איש, או כל מה שאפשר לראות בתוך כתם רורשאך. אינני יודע מה אנשים רואים כשהם מביטים בכתמי רורשאך, אך ככל שנגלים יותר פרטים, עשיר יותר דמיונו של המתבונן.
השחיינית
נעשה על פי תפיסה פילוסופית שאומרת שכל החומרים עשויים מאותו חומר בסיסי קטן יותר, עד רמת האטום. העבודה מפרידה צבע מצבע, כמבוטא בכתמי האור המנצנצים בבריכת השחייה, או אולי כמופת רוחני.
כל שכבת צבע עשויה מכתמים העשויים בעצם מצורות המשלתבות בצורות גדולות יותר. דבר זה נעשה בהשראת האמן הצרפתי סירה, ודמות השחיינית עצמה נסרקה מהמגזין "ניוזוויק".
הטקסט בתחתית התמונה אמור לתת ביטוי לגשם האינפורמציה שאנו מקבלים דרך המדיות השונות, היוצר אפאתיה מוחלטת, שבה לדבר אין הקשר או משמעות. הביטוי עצמו נלקח באקראי מהעיתון. עדיין, ניתן לחוש שהמתח בין המילה Burn והמים המצוירים והעץ שעליו נוצרה העבודה ליוו אותי במשך היצירה.
כאשר העבודה מודפסת בעזרת המחשב, העץ שברקע הופך לאשליה.
תוך כדי היצירה, הצבע הבהיר הוא של העץ עצמו, שהרי הוא נותר חשוף כנותן השפעה אימפרסיוניסטית. העבודה על יצירה זו ארכה חודשיים. לוח העץ נלקח מרחובותיו השוממים של אזור התעשייה של תל אביב.
