יצרתי שולחן אמיתי עם כל הכלים והסממנים של בית מסורתי, בארוחת ערב שישי, כשכל שהיה על השולחן – צלחות, בקבוק יין, כלי תבלינים מלח ופילפל כוסות יין עשויים מזכוכית – שהרי זכוכית עשוייה מחול והאוכל על השולחן כמו למשל דגים – עשויים או יותר נכון לומר מצופים בחול, כמו גביעי היין המלאים בחול, וכמו קעריות מרק מלאות בחול, וכמו חלת שבת מצופה בחול וכמו כיפה שבקודקודה חול, וכמו ספר "סידור" מודבק בחול וכמו כוס קידוש ובקבוק יין לקידוש מלאים בחול…
אני מנסה להצביע ולומר, שאני לא מתעסק רק מהצד של ההומור השטחי על מבדיל בין קודש לחול, אלא כוונתי הייתה שבעצם באלפיים שנות גלות, כולל המשפט לא תעשה לך צלם, או פסל, הבנתי שבעצם כמו תורת העיצוב מהמזרח הרחוק – הפאנג שוואי, הדברים היפים ביהדות, מה שנחשב כקודש, מה שכל ארוחה משפחתית מסורתית דתית יוצרת פעם בשבוע, עם כלים מכסף, עם ספר הסידור מתוכו קוראים או שרים, עם שני נרות השבת על הפמוטים, עם המפה הלבנה, אלו הערכים האסטטיים המייחדים את היהדות, שנמצאים כשרים והופכים קדושים, כמו יצירת אמנות של ליאונרדו דה וינצ'י שמעריציו לעולם לא יחללו או יפגעו ביצירתו, אלא יוסיפו להלל ולהפוך את יצירתו כקדושה עבורם, האסטטיקה של העולם מימי יוון הקלאסית עם פסלי אלים ואלות, ועם עמודים עם כותרות הלניסטיות, ועד פסל דוד של מיכאל אנג'לו אלו הערכים של העולם הסובב אותנו – שההשוואה אליו באסטטיקה יהודית היא ברמת הסדר, הניקיון, הזכות, הטוהר, והם חלק בלתי נפרד מהתרבות היהודית כל אלפי השנים, אלו הם בעצם גם סממנים אסטטיים כמו להתפעל פעם בשבוע מיצירת אמנות מהעולם המערבי, עד הארה של אברך בישיבה שהואר לו משהו על העולם או על חייו מתוך הכתובים, לאחר פילפולים מרובים על אותו פסוק כלשהו.
בענין החילול, אני יכול לומר שזה בא מהצד החילוני-חרד שלי, ובעצם מתוך ההומור, השתמשתי במילה חילול – חול , מתוך המקום של החול, שבא כמשחק מילים, שהופך למציאות, כשהחול הוא חול ים, והוא מתערבב עם הקודש, לועג לקודש, והופך את הקודש לנחלת הכלל, כשבעצם החול היום יומי כמו ימי חול, הם יותר לוקאלים, יותר רדודים יותר פופולרים יותר עמך, יותר עממיים, ונוגעים גם בפשוטי העם שאין להם קודש אמיתי.
